מי מפחד מכעס?...

אפתח בשאלה:

אלו רגשות החלטנו במהלך חיינו לסמן כרגשות ש"אסור להרגיש" והאם זה דבר נכון לעשות?

תחשבו על זה רגע.

עכשיו נעבור לסיפור מהחיים:

אז…. יושב בחוף עם שני הבנים שלי ויוצרים בכיף שלנו ארמון ומנדלה בחול.

פתאום אני קולט בזווית העין שלנחמן, בני האמצעי, התפרק חלק מסיבי מהחומה שבנה, ובלב התחלתי לספור 3…2…1….

ופרץ של זעם יצא ממנו.

הקול הראשון שעלה בי היה תכף ומיד להשקיט את כעסו בכל מיני אמירות כמו "לא צריך לכעוס" ו"זה כולה חומה מחול" ו"הכל ארעי בעולם יקירי!"... ברגע שבאתי להגיב, פתאום נהייתי ער לקולות האלו והבנתי שמבחינתו כרגע "כן צריך לכעוס" ו"זה לא כולה חומה מחול אלא חומה מושקעת!" וכו'. 

עוד התעוררתי לאפשרות שלא רק שלא "אפתור לו את הבעיות" אלא ייתכן שאפילו אגרום לו לכעוס יותר או פשוט לשמור את רגשותיו בפנים.

החלטתי לשתוק ולהתבונן.

נחמן סיים את צעקתו, הלך בכעס לים, התיישב בקצה הרדוד, הטיח כמה מכות חזקות במים ואז פשוט נשאר והביט באופק. 

אחרי 2 דקות חזר רגוע אל ארמון החול שלו והמשיך בבנייה כאילו שום דבר לא קרה.

אני אוהב לדמות רגשות מודחקים לקפיץ, שככל שדוחקים את הקפיץ יותר כך הוא נטען יותר אנרגיה וכשישתחרר זה יהיה בפרץ גדול יותר.

רגש שלא מקבל ביטוי - לא נעלם אלא נערם.

כמובן שהנסיבות החברתיות לא תמיד מאפשרות להתנהג בכל צורה בכל מקום,

אך באמצעות מודעות לרגשות, שיח מפרה וכלים נכונים אפשר להביא לידי ביטוי מלא את כל הקשת הרגשית ולחיות חיים עוצמתיים.